את יודעת שזה מפנה חייך

יש רגעים כאלה ביום, בשבוע, שאני יודעת שאני מתפזרת.

שמה לב שכל תשומת הלב שלי הולכת החוצה

ולאט לאט נגמר לי האוויר.

מסתכלת על תגובותיהם של אחרים:

מנסה להיות, מנסה לעשות, מתאמצת.

המון מאמץ ואין אף רגע של מנוחה, רגע של שקט עם עצמי.

וכך גם הלו"ז שלי נראה: זזה מפה לשם, עוד שיחת טלפון, עוד סמס, באה לעזור ומגיעה הביתה

ויוצא לי כל האוויר (זה שעוד נשאר לי כמובן)

אני בתקופה כזו, בהפרה מתמשכת.

קשה לשים את האצבע איפה בדיוק התחילה ההפרה ואיפה היא צפויה להסתיים.

בשונה מהפרות קודמות אני מנסה להיות שם, לחוות ולהתמודד עם כל מה שעולה אבל לא להישאר בתוכן.

שמה את ההתנגדות בצד.

מפסיקה להאשים את עצמי שהגעתי לאן שהגעתי.

נושמת.

חוזרת לעצמי.

הלב יכול לגדול, להתפתח ולצמוח רק כשנותנים לו מקום, מקום להיות ומרחב לטעות.

כל חיי אני עומדת לעצמי עם סטופר ובודקת: מתי אסיים תואר ראשון, מתי אסיים תואר שני, מתי אתחתן, מתי אהיה במצב כלכלי טוב.

הניסיונות לחיות כל הזמן בציפייה גוררים אכזבות, כאב לב, תסכול וחוזר חלילה.

עוצרת את הסטופר.

רואה מה עולה לי כשהסטופר נעצר.

חוסר נוכחות מוחלט באותו הרגע והזמן חולף ואני רק מכה על חטא, על מה שפספסתי, שלא עשיתי.

זה לא עוד פוסט.

זה שונה הפעם.

היכולת הזו להגיד "פוס" ולהתחיל לחיות אחרת, בצורה שלי

בתור מורן שמקבלת את עצמה,

מקבלת את עצמה כשוגה,

מקבלת את עצמה כבודדה, גם בתור קשרים וגםם כשרודפת אחרי קשרים שבאים למלא את החלל,

מקבלת את עצמה ככזו שמחפשת חום מבחוץ כי עדיין לא מצליחה לחמם את עצמה,

מקבלת את עצמה

כמורן

כמכלול שלם, של הצלחות וטעויות והחסרות והפרות ושמחות ורגעים.

ימימה זצ"ל דברה המון על הנוכחות ועל הרגע הנוכחי "כי חוץ מזה אין".

אין איזו טכניקה או נוסחה לחיים טובים,

או גלולת פלא שלוקחים

יש החלטה, הסכמת הלב להחלטה ואז יש שינוי.

וגם הפעם כבר לא צריך לחכות כל כך הרבה לניסיונות,

לא צריך להתאמץ כל כך לצמצם את הפער בין הרצוי למצוי

אלא פשוט מחליטים ומתחילים

"את יודעת שזה מפנה חייך" אמרה ימימה.

את זה אני יודעת.

אני גם יודעת שזה יכול לקרות עכשיו

ויודעת שאני יכולה להיות יותר חמה כלפי עצמי, יותר רכה

פחות נאבקת,

פחות מפחדת.

רוב היום אני מפחדת להסתכל על המציאות כמות שהיא, כל הזמן חושבת על העבר שפוספס ועל העתיד שאולי לא יהיה.

אז מגיעה מחשבה חדשה שאומרת שבאמת יכול להיות אחרת

ואין למה לחכות יותר.

פשוט לחיות.

פשוט ובלי אף טיפה של ציניות או מתקתקות כזו של ניו אייג'.

הסכמת הלב לחיות ולחוות,

להרגיש את מה שקורה אבל לא להישאר שם בתוך מבוכי הרגש.

לחוות ולהירפא מיד

באמצעות עצמי, באמצעותי

יש לי כוחות לחיות, לשמוח ולהיות

מסכימה להשתמש בהם.

"אנא זמין למהוי"- אני מוכנה להיות.

תסכימו.

שבוע טוב,

מורן.

 

 

Posted in ילדה פנימית, מלאכות של ימימה, נשמה, תקשור | Leave a comment

גמילה ממכונת הנשמה

שלום לקוראים ולקוראות.

תפתחו את הלב ותנו למילים להיכנס פנימה.

תשאירו את ה-"אולי" "אבל" בצד. תרגישו.

המציאות מראה לנו דברים, מתעתעת.

אנחנו חושבים שמה שאנחנו רואים זה נכון

הרגש מבלבל אותנו ואומר רק אני יודע ואני בעל הבית.

תפתחו את הלב ותנו לכל מיני תחושות להיכנס רק בשביל שהם לא יישארו שם, לתמיד.

כל אחד ואחת מאתנו עוברים הרבה.

הרבה חוויות, כאבי לב, רגעים יפים ושמחות.

אנחנו מאמינים לכל מה שקורה כאשר ברגע אחד יכולים לשנות את שמתרחש.

באמצעות המחשבה.

מילים יוצרות מחשבות, מחשבות יוצרות פעולות שיוצרות מציאות.

הקשיים הם זמניים. בסוף כן נהיה מאושרים, בזוגיות, הורים, עם שפע.

הכל רק שאלה מתי "הסוף" הזה סופסוף יגיע.

מה את לא? מה יש בך שהוא לא (לא מספיק טוב/יפה/רזה)

תאמינו לי שהלב שלי כבר שחוק.

כל כך הרבה שנים נותנת מעצמי רק כי לא יודעת לתת לי.

חומלת על אחרים ומתאכזרת לעצמי,

מחמיאה לאחרים ומבקרת את עצמי

כי כך זה

כך הדבר

בימי הולדת של אחרים משקיעה והיומולדת שלי עוברת, די מהר, די בחטף וגם תוך כדי אני דואגת לשלומם של האחרים.

תמיד אנשים מפחדים שאם יאהבו את עצמם יהיו יותר אגואיסטים, לא יראו את מקומו של האחר.

כל כך התבלבלנו, שנים שהיינו שטיח וכשהשטיח מרים ראשו

אז מספרים לנו ש"עפנו" על עצמנו.

תנו מקום ללב שלכם להתפתח,

לנשמה שלכם לגדול.

אל תספרו לעצמכם שיהיה טוב רק אם תשיגו.. ואם תהיו.. ורק אחרי הלימודים.. המשכנתא

באמת שהרבה זמן מתבזבז לנו

נוזל בין האצבעות כשאנחנו מחכים ומצפים, לבלתי אפשרי

למה שאנחנו חושבים שמתאים ונכון לנו

כמה חרטה יכולה להיות במקום שבו הלב חושב שזהו

שהוא לא יכול לגדול יותר

להיות יותר.

השבוע שמעתי שכאשר מחברים חולה למכונות הנשמה, צריך גם לדעת לשחרר אותו מהמכונה.

זה נקראה "גמילה ממכונת הנשמה".

ניסיתי לחשוב למי אני מחוברת באופן הזה

למילותיו של מי אני מחכה

במי אני תלויה

איפה אני מחפשת חום, תשומת לב, אהבה, מקום

ואיפה אני לא מחפשת?

בעיקר בעצמי.

לא פונה לשם, כמו דירה ריקה ונטושה.

את בדרך הנכונה אומרים המדריכים ואני רק מסתכלת ורואה מישהי מרוטה

שמושכת ומושכת מיום ליום ליום

שמצחיקה כלפי חוץ ומבפנים מאוד מבולבלת.

נשענת על ההחסרות וההפרות של האחרים.

אני רוצה להיגמל

ולא להיות תלויה בדבר.

אני רוצה להיות נאהבת גם כשאני לא שנונה

אני רוצה לתת לעצמי מרחב מחיה שאומר שיש לי מקום בכל צורה אפשרית

אני רוצה להפסיק לצפות מאנשים שיהיו כמוני או כמעט כמוני או ממש כמוני

להפסיק לדרוש

אני רוצה להיות אני

כפי שהייתי

לפני שהכל השתנה, התקלקל וקבל משמעות שונה.

באתי לעולם הזה כדי לאהוב, כדי להיות נאהבת

כדי לחזק את הקשר שלי עם מי שברא אותי

זה שמכיר אותי הכי טוב.

כדי לא לכעוס על עצמי על כל מה שאני עושה ועל כל מה שאני לא עושה

חוזרת למורן

לפרויקט הזה שנקרא מורן

זה פרויקט גדול אתם יודעים

יש בו חום ומקום, הרבה מקום בשבילי

 

ואולי גם בשבילכם.

תנו לעצמכם לנשום, להיות, לחוות, לשמוח, לכאוב, לחשוב, לחלום, להגיד, להתפרץ, לברור, לבחור, להרגיש.

תרשו לעצמכם, תרפו קצת מהרסן, מהשליטה, מהאמירות ותבינו שבאמת הכל יכול להיות

ומעכשיו.

כל מה שצריך זו החלטה אחת נכונה המיטיבה אתנו.

אל תסתחררו ממילותיהם של האחרים.

לכו אחרי הלב שלכם, המחשבה והתובנות הצומחות  יחד.

ותחיו.

"כי חוץ מזה אין" ימימה זצ"ל,

ותודה לאפרת.

בהצלחה,

מורן.

Posted in תקשור | 2 Comments

האומץ להיות את

שלום לקוראים ולקוראות,

לא כתבתי מלא זמן, המון זמן.

הפוסט הזה נכתב לאורך תקופה ארוכה ויש בו מקבץ של תחושות, חוויות ורצון להיות במקום אחר.

להנאתכם.

לתשומת לבכם/ן: דברי המדריכים יהיו ב"גרשיים", בהטיה ובבולד.

אז מה חדש?

בשבועות האחרונים השתכנעתי ע"י המציאות שכלום לא השתנה ולא ישתנה.

ואז בא מבצע "צוק איתן" ופתאום כל הבעיות שלי נראו ממש קטנות.

הרגשתי מעורבבת עם המצב, מחפשת איך לעזור ומתפללת. הרבה תפילות.

ובתוך כל זה מרגישה צורך לפרוק את שעל לבי.

#לפני תשע שנים מורן לא ידעה שהיא קיימת.

בתקופה האחרונה חווה קושי עם עצמי.

עולה עומס כשאני מביטה בפוסטים קודמים בלוג ומרגישה שהייתי ועדיין באותו המקום.

לא מקבלת את עצמי ואת המצב .

מעגל סגור.

המדריך אומר: "העבודה היא פנימית.

אדם המצוי בטוב שבו יכול להיות בכל מקום ועם כל אחד.

נכון שישנם אנשים שפוגעים ומטעים ומרגיזים ושוב פוגעים

ועם זאת, אל לנו לתת להם לקבוע את הטון.

זה שמישהו מחסיר כלפיך, נוהג בחוסר כבוד, דוחה אותך – אין זה אומר שעליך להישאר עם התנהגותו ועם תגובתו.

אין חובה שהרע ידבק בכם אם לא תאפשרו לו.

תנו מקום ללב שלכם לכוון אתכם ולהגיד לכם את האמת.

ימימה זצ"ל דברה בזמנו ואמרה "תבקרו קצת את הלב העמוס"

תקשיבו לכאב, אינכם חייבים להזדהות איתו עד כלות אך לפחות תקשיבו לו.

תנו לעצמכם את מה שהחסירו מכם: שמחה, אהבה ללא תנאי, קבלה ומקום.

אז נכון שבמקום אחר יתכן שיהיה אותו הדבר אלך מה טוב עליו לבו של האדם שמחליט שהוא רוצה פחות החסרות בימיו על בסיס יום יומי.

אדם שרוצה לפרגן לעצמו מעט יותר טוב מאשר החסרה.

צאי לדרך בתי והחליטי עם עצמך מה טוב בעבורך, היכן ללבך יהיה מקום.

והרי גם הלב זקוק לאהבה ולהערכה.

אין צורך להילחם על מקומך כל הזמן, מצאי מקום טוב ומכיל יותר לעבוד בו". 

בוחרת לתת לעצמי יותר מקום להיות ולהתקיים, להזכיר לי שאני קיימת. באמת.

#האצטרובל שבך 

כשאני חושבת על מה שקורה או כשקורים לי דברים ואני רוצה לכתוב עליהם בבלוג

לפעמים אני מתלבטת.

לא רוצה שזה יישמע "רוחניקי" מידי, תלוש, לא מפוקס

ואז הציניות תופסת יותר מקום.

פחות טוב אבל ככה זה.

"אדם צריך להיות מודע לרגישויות שלו, לרגישויות שבו.

להכיר בהן". כך אומרים המדריכים.

אז מה הסיפור עםהאצטרובל?

איפה שאני גרה יש כלבה יפה ששייכת לבעל הבית שלי.

אנחנו מסתובבות הרבה ביחד.

היא יודעת בדיוק מתי אני באה מהעבודה, מתי היה לי יום קשה והכל בלי מילים.

מישהי להיות ידה בדממה, בלי הצורך לנהל שיחות חולין כשלא בא.

התחביב שלה זה לתפוס אצטרובלים,

בכל זאת, כלבה ירושלמית :)

אז אני זורקת לה אצטרובלים ולפעמים היא משחררת את האצטרובל שיש לה בפה

ולפעמים היא לא מוכנה לשחרר ופשוט רצה אחרי האצטרובלים מבלי לוותר עליו.

לא יודעת איך ולמה אבל זה מתחיל להזכיר לי את עצמי.

מתקשה לשחרר על דברים, לדייק מול עצמי, במערכת יחסים ובעיקר מתקשה להיות לבד.

או איך שהמדריכים אומרים "מבועתת מ-להיות לבד".

ודווקא לעצמי אני מספרת שלא, נהנית להסתובב עם עצמי, ללכת לסרט.

אבל מסתבר שכן, יש פחד מאוד עמוק לא  להישאר לבד.

פחד שאני לא מוכנה להכיר בו, לקבל אותו.

ובגלל זה אני עושה דברים שלא הייתי עושה לפני ונקשרת בקשרים שלא הייתי נכנסת אליהם אם הייתי בטוב שבי,

מתקשה להרפות מקשרים כי לא יודעת/מאמינה שיחכה לי משהו בחוץ

מעדיפה את ההפרה על פני הדיוק.

זה מזכיר לי את הגל השקט שהיה ברדיו בזמן הלחימה.

הגל השקט זהו תדר רדיו שכל כולו מיועד להקפצה ויש שם שקט רוב הזמן.

והשקט מקבל שם מקום.

כמה עוצמה השקט מקבל כשנותנים לו מקום.

והרי מרחב התפתחות ועשייה, קבלת מקום – זה העניין.

הלוואי שהייתי מצליחה לראות אותי מבלי שמישהו יראה אותי.

להרגיש יפה מבלי שיגידו לי שאני נראית טוב היום.

להיות בשמחה גם אם אין מי שיצחק מהבדיחות שלי.

להרגיש אהובה גם אם אני האדם היחידי שאוהב אותי באותו הרגע.

#האומץ להיות את"

בשיעור ימימה האחרון למדנו משפט "האומץ להיות את".

אמרתי לעצמי שאבדוק עם עצמי מה זה בדיוק אומר להיות אני וכמה אומץ צריך באמת בשביל זה.

שנים של החסרות אל מול עצמי,

ניסיונות להיות מי ומה שאני לא עשו את שלהם.

אני כל היום מחפשת את עצמי במילותיהם ובמעשיהם של אחרים.

אומץ זה גם לשבת לבד בחושך ולא לפחד.

החושך יכול להות גם מטאפורי: בדידות, עצבות, תסכול.

כאשר אנו מאמינים לחושך, הואהופך להיות משעמותי יותר, ועצמתי יותר וחזק

הרבה יותר חזק מהטוב.

מזכירה לעצמי שצריך כל פעם להיזכר בטוב שבי ואז הפחד נעלם.

מזמינה אתכם לנסות.

#הדג שבך

קראתי במאמר של  דוד גרוסמן את הסיפור הבא , לבחירתכם אם להזדהות או לא עם המאמר,

אותי מענין בעיקר הסיפור :)

"הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס סיפר פעם על שני דגים צעירים ששוחים להם בנעימים בים ופוגשים דג מבוגר מהם.

אהלן חבר'ה, אומר להם הדג הקשיש, מה נשמע? אחלה, אומרים השניים. איך המים? הוא שואל אותם. המים סבבה, עונים לו הצעירים.

הם נפרדים ממנו וממשיכים לשחות. אחרי כמה רגעים אחד מהם שואל את החבר שלו – תגיד,מה זה מים?".

התפיסה שלי לגבי חיי, איך הם אמורים להיות בשלב כזה- היא זו שמעכבת אותי.

ההתנגדות שלי למצב שבו אני מצויה מקשה עליי לראות את הטוב שבחיי ולהתפתח.

אני כל הזמן עוסקת ב- מה לא קרה, מה אין לי,

ובעצם שכחתי להגדיר לעצמי מה אני רוצה לחוות, מה אני רוצה להרגיש ולא "מה אמור להיות".

Wake Up Call Needed :)

לסיום סיומת

 סרטון מצחיק ואמיתי על היכולת להיות את/ה עצמך

ותודה ללואיס קיי על הקיום שלו בעולמי :)

שיהיה בהצלחה,

מורן.

 

 

Posted in תקשור | Leave a comment

החלטה אחת טובה

באיזשהו שלב בחיים

פתאום ביום אחד

יש את הרגע הזה שמגיעות תובנות

אחרי ניסיונות וכאב לב של שנים

פתאום נוצר מקום, מרחב לתחושות שהן רק שלנו

הרגע הזה שבו לא מחכים למישהו אחר, לא מחכים לאישור שלו, למילים שלו, לקבלה שלו או לדחיה ממנו

הרגע הזה שבו אנחנו מחליטים להיות אנחנו ולא משנה מה.

ההתמודדות עם עצמנו שווה הרבה יותר מאשר ההתמודדות עם האחר

כי הרי מה שעולה בקשרים בינינו לבין עצמנו, הבעיות ה-לא פתורות, הדחיות וההפרות

חוזרות ועולות

מעצמות במפגש שלנו מול האחר

כאשר אנחנו בטוב עם עצמנו כל התמודדות עם האחר הרבה יותר קלה

כי יש איזשהו שקט, שקט פנימי שאומר

לקול הפנימי שלך יש מקום

יש לו חשיבות רק מעצם קיומו

רק כי זה שלך.

מתחילה ומסבירה.

בחודשים ובשנים האחרונות כותבת בבלוג בעיקר על עצמי, אל עצמי בתקווה שאקשיב

הנסיונות והקושי מגיעים בעיקר דרך העבודה ודרך זוגיות.

בדיוק בסדר הזה.

היום היה שיא חדש.

החלטתי להקשיב לקול הפנימי ונתתי לעצמי גב.

לפני מספר שבועות השתכנעתי ע"י קול פנימי של אדם אחר שבחר במגוון אמצעים ביניהם ניגון על מיתרי הרגש, מניפולציה רגשית, מחמאות וליטוף אגוועקיצות, לאודווקא בסדר הזה.

השתכנעתי ולא רציתי לסגת מהמילה שלי אז ביאלתי את עצמי כדי לרצות אותו.

רק מה

פעם יכולתי והלכת נגד עצמי כל הזמן כדי לרצות את האחר.

היום כשאני מקשיבה ומנסה, מנסה ומקשיבה לעצמי יותר מאשר מקשיבה לאחר

התפוצץ הכל

אותו האדם שכביכול היה חבר הטיל בי דופי, העיף עליי את כל הרפש הפנימי שלו

את ילדותית, לא מקצועית, לא יודעת להתנהל בחייך האישיים והמקצועיים, את בושה לארגון.

בלמתי

עד לכאן

אמרתי לו

אף אדם לא יודע עם איזה מטען מגיע האדם השני

הנטיה הזו של אנשים להביע את דעתם ועמדתם לגבי חייהם של האחרים

לדרוש ממני אמת כאשר הם חיים בשקר היא לא מקובלת מבחינתי

ואז הגיעו המחמאות, הרצון שלו לגרום לי להזדהות איתו, צעקות ליד המנהל, חוסר לקיחת אחריות מצידו

כל זאת ועוד

ולבסוף פקודה, אני כמנהל בארגון דורש ממך כך וכך

הרי לא עזרתי מלכתחילה למנהל שבך אלא לאדם שחשבתי שיש בך

והמנהל שבך הוא זה שהוביל אותנו למקום הזה מלכתחילה כאשר הוא לא היה נוכח בכלל

חייכתי, איפה היה המנהל עד כה

סירבתי לדרישתו.

אז את מסרבת?

כן

זו ההחלטה הסופית שלך?

כן

בטוחה

כן

סופי?

כן.

בשיעור האחרון של ימימה עם מיכי יוספי למדנו את החלק הבא:

"אז מהיום אני מפסיקה להתאמץ.

לא מתאמצת, לא מוכיחה מלאכתי לאף אחד.

אני עושה כפי יכולתי

ומרבה לשגות

אפילו אם אני שוגה

מותר לי לשגות וכמה שאני רוצה".

השגיאה ששגיתי פה היתה כלפיי עצמי

שמתי אדם אחר לפניי.

שנים של שגיאות והפרות כלפיי הסתיימו היום אחה"צ,

לוקחת אחריות על לבי, על מעשיי, על רגשותיי

מחליטה שזהו

מעכשיו

מקשיבה לעצמי ולמהותי

הופכת להיות יותר ויותר אותנטית

ולא מתאמצת למצוא חן בעיני האחר

לרצות אותו

ולהקריב את עצמי בשביל חום מהאחר.

ידיד שלי כתב לי סמס ובו ציטט קטע מהבלוג:

"שנים של נתינה למען חום, הכרה, הוקרת תודה ואף פעם החום מבחוץ לא מספיק"

אין צורך לסבול וד כמה שנים

רק כדי להיטיב עם עצמי

לחכות לעצמי שאבחר בי סוף סוף

אפשר ורצוי וכדאי להתחיל מעכשיו לדייק, לתת לעצמי חום, לפעול למען הטוב שבי, ל אלהצטדק,לא להתנצל, לא לתרץ, לא ללכת נגד הקול הפנימי שלי.

י

אני מרגישה שיש מלא ציניות לעתים כלפי החלטות שאנחנו לוקחים, בעיקר אלו שמצהירים בקול This is the first day of the rest of my life

ויחד עם זאת יש בזה הרבה אמת

שלעתים באמת כל שנדרש זו החלטה אחת

אמת פנימית שאומרת

אני האדם החשוב ביותר בחיי

אני דואגת לעצמי

אני מכירה בטוב שבי

אני מקשיבה למילותיי ולמילותיהם החמות של המדריכים שרואים את הטוב שבי

אני פונה ללב שלי ומבקשת ממנו את חום הלב

אני נותנת לי מקום גם כאשר נדחית על ידי האחר

משחררת את עצמי ממילותיו של האחר, מהטריקים שלו

מהניסיונות שלו לבטל אותי ואת מהותי

פונה אליי ואומרת לעצמי שאני נהדרת

אני באמת נהדרת כמו שאני

כמו שלמדנו בשיעור עם מיכי

נותנת לעצמי מקום להיות

נותנת ללב מקום לפעול את פעולתו.

קחו החלטה אחת טובה

נכונה עבורכם בלבד

ותמתינו

לדיוק שיגיעו ועמו יגיע גם השקט

המגיע מהכרה פנימית, מהזכות לקיומי.

אשרינו.

 

Posted in כלים לעבודה עצמית, מלאכות של ימימה, נשמה | Leave a comment

בעולמך כל מה שאת צריכה זו את

שבוע טוב לקוראים ולקוראות,

כמה עניינים, טרם מתחיל לו השבוע הזה.

כהרגלנו דברי המדריך יובאו "בגרשיים, בבולד ובהטייה".

# אני לא אוהבת הכל

ראיתי אתמול כתבה בחדשות על ילדות קטנות שמתאפרות, שמות רימל וליפסטיק וכו'

אם נדלג לרגע על הבעייתיות שיש בכך, אספר לכם מה תפס אותי.

שאלו את הבנות שם: מה את לא אוהבת בעצמך? והיא ענתה אני לא אוהבת הכל.

עכשיו, אם הייתי "אצילת נפש" כפי שהעומס קורא לי לפעמים אז הייתי מזדעזעת אבל למען האמת זה בדיוק מה שאני מרגישה מאז יומולדת 33.

בחיים שלי אני לא אוהבת הכל

לא את האף שלי

לא אוהבת את האדם הרגיש שהפכתי להיות

לא אוהבת את העבודה "הרגילה" שלי ואת המלחמות שיש לי בה

ובעיקר לא אוהבת כלום

לאט לאט הפכתי להיות כמו האנשים שבחיים לא רציתי להיות כמוהם.

שבויה בתוך מלכודת של תחפושות והעמדות פנים ו"כאילו"

ובכל פעם ששואלים אותי מה שלומי ורוצה להיות אמיתית ואומרת "לא משהו" נתקלת בדחיה.

"יהיה בסדר" עונים הדוחים והמתעלמים קצת

"נו, מה קרה עכשיו" אומרים אלו שדוחים ממש הרבה.

אז מה שקרה זה שהאותנטיות שלי החליטה לפרוץ ואני כבר לא מצליחה להשתלט עליה או אולי לראשונה בחיי כבר פחות רוצה, הרבה פחות נאבקת בה.

באחת השיחות שלי עם המדריכים הם אמרו ש"אחת הדרכים לשנות את המצב זה לקבל אותו ומתוך הקבלה לפעול.

את לא אוהבת את הגוף שלך? קבלי שזה המצב ותבקשי לפעול לשינוי מתוך, ההתנגדות תוביל אותך לדחיה, לשנאה עצמית ולמבוי סתום. 

קושי יכול לעורר את האדם לעשות שינוי אך הייאוש עוצר את התהליך, בולם אותו

ההתנגדות למצב "שורפת" את התהליך ויש לקבל את המצב ומתוך זה לפעול

הרצון לשינוי יכול להגיע מתוך עומס אך העבודה למען השינוי עצמו תגיע מתוך הכרה,

הכרה לקיומך גם אם המשקל לא מוצא חן בעיניך, גם אם הזוגיות טרם הגיעה,

גם אם הבוס שלך בעבודה לא מכיר ביכולותיך

כל זאת ועוד

בעולמך כל מה שאת צריכה זו את

את נותנת לך מקום גם אם האחר מבטל אותך

את ראויה למילה טובה גם אם השני מבטל אותך

את פה למענך, ללא תלות באחר

לא ממתינה למילותיו

לא נאבקת, מרפה".

#פיקניק על הכביש הראשי

אני גרה במושב ממש יפה בהרי ירושלים.

מוקף ביער.

אם ממשיכים לנסוע עוד חמש דקות מהמושב מגיעים ליער אורנים מחטני, כמו באגדות

אבל אני שמה לב לאחרונה שרבים מהאנשים נעצרים ליד הכביש הראשי, מניחים שמיכה ו"פותחים שולחן" על הכביש הראשי

ולא ממשיכים עוד כמה דקות נסיעה קדימה

האנשים לא מאמינים שמה שהם מחפשים קיים.

נעצרים בדרך , חושבים שהחיפוש עצמו ארוך מידי, מייאש מידי, מתיש מידי

ומאמינים לו (לחיפוש) כמו לעומס

חושבים לעצמם שזה לעולם לא ייגמר

והאנשים סביבם מאשרים את מחשבותיהם, ככה זה אצל כולם, גם אני הייתי/ חשבתי כמוך אבל עבר לי

ככה זה.

אז לא.

"אין באמת "ככה זה" אומר המדריך.

כל יום הוא יצירה חדשה.

לוקחים החלטה שמקדמת אתכם למקום שמקרב אתכם לעצמכם

בוחרים שהיום יהיה אחרת, שמח יותר וטוב יותר

בוחרים לא להיכנע למציאות הקשה והמורכבת ולהאמין שאכן כל שאתם מייחלים לעצמכם יכול לקרות

ובוחרים סוף סוף להאמין בעצמכם ולעצמכם

לפנימיות שלכם שמחפשת ויודעת מבפנים שתקבל את המענה

אל תוותרו על לבכם רק כי אצל אחרים הוא הפסיק להאמין ולפעום ממזמן.

כל אחד והקלפים שלו, כל אחד והמתנות שלו.

בחרו בעצמכם, הטוב שבכם

ותפעלו על פיו".

#צמאים?

הלכתי לצרכניה.

מפתיע כמה תובנות עולות לי כשאני בנקודות הכי שגרתיות בחיי.

מהצרכניה יצא בחור עם בקבוק שתיה גדול וקר

ממש כמו בפרסומות, מרענן כזה.

וחשבתי לעצמי למה הוא היה צריך לשלם יותר כדי לקנות את הבקבוק הקר

היה יכול לשים אצלו במקרר בקבוק שתיה במחיר נמוך יותר ולהוציא מהמקרר אחרי כמה שעות

היה יכול אפילו להכין לעצמו כוס לימונדה טריה, מיץ סחוט טרי

הסתכלתי על המדריך והבנתי  את הרעיון .

"יש אנשים שמחפשים את הכל מבחוץ, ב-בחוץ ומהר אמר המדריך.

במקום לתת לעצמם מחפשים לקבל זאת מאחרים, במינימום מאמץ ומקסימום תועלת.

המקרה של המיץ הינו רק דוגמה למה שאתם מחפשים באדם השני: חום, הכרה, אהבה, מחמאה, מקום לקיום, רגש חם.

ככל שתחפשו יותר  בחוץ תדעו שזה חסר לכם יותר בפנים.

ככל שתעבדו עם עצמכם על החוסרים הללו ותראו בהן הזדמנויות לצמוח ולגדול

הזדמנויות להתפתח ולאהוב את עצמכם

כך תגדלו עוד.

האהבה שלכם לעצמכם – חשוב שהיא תהיה כמעין נובע

זמינה, תמיד נובעת ואינה תלויה בדבר.

חדלו לחפש בחוץ, כל דבר חיצוני הוא זמני, תלוי בדבר ומועד לכישלון.

ברור ונהיר לכל שכל אדם רוצה גם בחיבה ובאהבה מבן/בת זוגתו, ממשפחתו ומחבריו אך הוא אינו תלוי בהם

ולבו אינו תלוי ברגש שיקבל מאדם אחר.

החוסר הקיים בחייכם כרגע הוא טכני בלבד, 

עבודות עם המקורות הפנימיים שלכם יסייעו לכם למלא את המצברים הפנימיים

ואלו יסייעו בבניית תת מודע בריא יותר

המזמן הזדמנויות, שמחה ושפע טוב עבורכם.

בהצלחה לכולם,

המדריך".

שנתחזק,

מורן.

Posted in תקשור | Leave a comment