במסגרת השיחות שלי עם המדריכים בתקופה האחרונה שמתי לב כי אני מנסה לקבל את מקומי בעולם דרך האחר :דרך מה שחושבים עליי,ההערכה שאני מקבלת מהם והמקום שהם נותנים לי ,למחשבתי ולפעולותיי.
ימימה קוראת לזה להיות "בשדה של האחר".
המדריכים קוראים לזה מעבר. מעבר מלהיות מרצה ל-להיות רוצה ולהיות מרוצה.
במקום לרצות אחרים בדקי עם עצמך את מקומך ואת תחושותיך,תתנהלי על נקי.
לאור התחושות שעולות בי מהשיחה בנושא עם עצמי ואל מול עצמי חשבתי לתרגם שיר של משורר אהוב עליי ביותר בשם פבלו נרודה.
שם השיר הוא מת באיטיות.
התרגום יהיה באותיות מודגשות ,התהיות שלי ישארו כרגיל (לא מודגשות).
הנה התרגום:
מת באיטיות מי שהופך להיות עבד של ההרגל,חוזר כל הימים על אותם הצעדים ,מי שלא מחליף תיוג ,מי שלא מסתכן בלבישת בגד בצבע חדש ומי שלא מדבר עם מי שאינו מכיר.
עשיתי בשבוע שעבר תרגול בהקשר הזה :המדריכים ביקשו שכל יום אלבש בגד בצבע אחר, כזה שלא לבשתי בשבוע שעבר ואצא מתוך הגבולות שהצבתי לעצמי :ג'ינס,חולצה,נעליים מוכרות וטובות.
האמת התקשיתי מאוד ,כשמתרגלים למוכר ,גם אם לא תמיד הנוח,רוצים להישאר שם כי הפחד מפני החדש וה-לא מוכר הרבה יותר מאיים.
מת באיטיות מי שנמנע מתשוקות ,מי שמעדיף את השחור על גבי לבן ומעדיף את הדברים כמו שהם מאשר לחוש ולחוות אותם ,בדיוק אותם אנשים שנעלם להם הניצוץ בעיניים ,חיוכים של פיהוקים,התנהגותו עמוסה וכביכול טובה כלפי חוץ אך למעשה היא עמוסה בנפילות ומסוחררת מרגשות.
באחד הקטעים האחרונים שלמדנו ימימה דברה על "להתעורר מאשלייה קבועה",בעצם להבין ולתחם ביני לבין האחרים.
להבין שכשנאמרות לי מילים כואבות וטובות כאחד אלה המילים של אותו אדם,המייצגות את הסיפור שלו.את הכאב שלו.
ולא את שלי.
האשלייה היא שמישהו אחר מפעיל אותנו ונשאלת השאלה האם אנחנו בוחרים ובוחרות להיות אלה שמפעילים את עצמנו או שמופעלים על ידי אחרים?
אני רואה זאת כתחנת דלק שאנחנו בוחרים היכן לתדלק,ממה להיטען ומה לוותר עליו.
מת באיטיות מי שלא הופך שולחנות כשהוא אינו מאושר בעבודתו ,מי שלא מסכן את האמיתות והקביעות בחייו בשביל אלה שאינן בטוחות וידועות מראש כדי ללכת אחרי חלומו ומי שלא מרשה ,לפחות פעם אחת בחייו להתעלם מהעצות ההיגיוניות.
יצא לי לראות השבוע נער רוכב על אופניים עם קסדה של אופנוע.
כל החברים שלו צחקו עליו אבל הוא היה מאושר .
חייו בידו והוא קובע את האמת שלו .
זה הזכיר לי אותי כשאני מרשה לעצמי לחלום חלומות ולהאמין בבלתי אפשרי עוד בטרם הם התגשמו. הרעיון הוא לראות את הנולד עוד לפני שכל השאר רואים אותו. כשאדם בוחר לתת מקום לעצמו ולמהות שבו אזי הוא פועל מתוך חדווה פנימית ומתעורר מחדש כל יום עם חדוות היצירה בלב.
אני בטוחה שלא הייתי מתקשרת היום אילו הייתי מקשיבה לעצות של אחרים.
מת באיטיות מי שלא מטייל ,מי שלא קורא,מי שלא מקשיב למוזיקה,מי שלא מוצא צחוק ושמחה בעצמו
מת באיטות מי שהורס בעצמו את אהבתו העצמית,מי שלא נותן שיעזרו לו.
ימימה אמרה :"האם את מבינה את מקומך ללא תלות וערבוב עם השני בתחום הרגשי"?
כמה סבל יכול להימנע מעצמנו כאשר נבדוק את מקור התחושות העולות בנו במהלך היום ונחליט מה שלנו ומה לא,עם מה אנו רוצים להמשיך את השעה ,את היום וממה אנחנו רוצים להפרד.
ימימה ממשיכה בחלק אחר ואומרת: "ויאפשר מקום וגם הכרה למקום האישי
יאפשר גם הבנת הלב כלפי השני
יאפשר שמירת השקט והשמחה מהקיום אשר מהכרה שמחה שתישמר "
הרבה לקוחות שמדברים עם המדריכים מעלים חשש שכאשר הם יתחילו לאהוב את עצמם זה יבוא על חשבון אחרים בצורת התנהגויות לא נעימות כמו התנשאות,יהירות ,אגואיזם ועוד.
שאלתי את המדריכים על כך ותשובתם כדלקמן: בעצם החשיבה הזו אתם מפרים כלפיי עצמכם.
אהבה כלפי עצמכם אינה באותו ערך ושיעור של זו כלפי האחרים. בלעדיי אהבה עצמית לא תתאפשר זוגיות בונה או כל מערכת יחסים בנמצא. בנוסף,בעצם נתינתכם מקום לעצמכם אתם זוכים להעניק מאורכם ומטובכם לשאר הסובבים אתכם ופועלים מתוך ההכרה ,המודעות וערות למתרחש ולסובב ולא מתוך סבל וניסיון לרצות.
בחרו להיות אלה שחולמים ,ששואפים ,שרוצים והניחו לדמות המרצה שדבקה בכם לפני שנים ואינה מועילה לכם כלל. להיפך -רק מזיקה להוויתכם.
מת באיטיות מי שמעביר את הימים בתלונות על מזלו הרע או על הגשם שיורד.
מת באיטיות מי שנוטש פרוייקט עוד לפני שהתחיל אותו ,לא שואל על נושא שאין הוא מבין בו או שלא מגיב כאשר שואלים אותו על דבר מה שהוא מכיר וידוע.
שבוע שעבר עבדנו על אהבה עצמית עם המדריכים והם בקשו לתת לי משימה אחת ,במקום רשימת המשימות והתרגילים היומיים שיש לי.
נשמע כמו עסקת חבילה מצויינת win win situation
הם בקשו שבכל פעם שאני עוברת ליד מראה ,בביתי או בחוץ , לומר לעצמי שאני אוהבת את עצמי.
היה די פשוט בהתחלה חייכתי לעצמי ומלמלתי דברי אהבה. כעבור יומיים שמתי לב שאני נמנעת מלהגיע למראות או עוברת לידן מהר,כאילו לא היו שם.
כמה קל לנו ללכת לסדנה מהירה, לעשות מדיטציה שבוע אבל כשאנו נדרשים לתרגול לאורך זמן,
כזה שאינו פשוט לנו
אנו מוצאים דרכים לתרגל את ראיית ה-אין בחיינו.
בואו נמנע מהמוות בחתיכות קטנות
נזכור תמיד שלהיות חיים ובחיות דורש מאמץ הרבה יותר גדול מאשר הנשימה לבדה.
רק סבלנות אמיצה תגרום לכך שנגיע לאושר פנימי יוצא מן הכלל.
אמן,שנזכה להיות שם בשבילנו 
ושיהיה בהצלחה
מורן