האומץ להיות את

שלום לקוראים ולקוראות,

לא כתבתי מלא זמן, המון זמן.

הפוסט הזה נכתב לאורך תקופה ארוכה ויש בו מקבץ של תחושות, חוויות ורצון להיות במקום אחר.

להנאתכם.

לתשומת לבכם/ן: דברי המדריכים יהיו ב"גרשיים", בהטיה ובבולד.

אז מה חדש?

בשבועות האחרונים השתכנעתי ע"י המציאות שכלום לא השתנה ולא ישתנה.

ואז בא מבצע "צוק איתן" ופתאום כל הבעיות שלי נראו ממש קטנות.

הרגשתי מעורבבת עם המצב, מחפשת איך לעזור ומתפללת. הרבה תפילות.

ובתוך כל זה מרגישה צורך לפרוק את שעל לבי.

#לפני תשע שנים מורן לא ידעה שהיא קיימת.

בתקופה האחרונה חווה קושי עם עצמי.

עולה עומס כשאני מביטה בפוסטים קודמים בלוג ומרגישה שהייתי ועדיין באותו המקום.

לא מקבלת את עצמי ואת המצב .

מעגל סגור.

המדריך אומר: "העבודה היא פנימית.

אדם המצוי בטוב שבו יכול להיות בכל מקום ועם כל אחד.

נכון שישנם אנשים שפוגעים ומטעים ומרגיזים ושוב פוגעים

ועם זאת, אל לנו לתת להם לקבוע את הטון.

זה שמישהו מחסיר כלפיך, נוהג בחוסר כבוד, דוחה אותך – אין זה אומר שעליך להישאר עם התנהגותו ועם תגובתו.

אין חובה שהרע ידבק בכם אם לא תאפשרו לו.

תנו מקום ללב שלכם לכוון אתכם ולהגיד לכם את האמת.

ימימה זצ"ל דברה בזמנו ואמרה "תבקרו קצת את הלב העמוס"

תקשיבו לכאב, אינכם חייבים להזדהות איתו עד כלות אך לפחות תקשיבו לו.

תנו לעצמכם את מה שהחסירו מכם: שמחה, אהבה ללא תנאי, קבלה ומקום.

אז נכון שבמקום אחר יתכן שיהיה אותו הדבר אלך מה טוב עליו לבו של האדם שמחליט שהוא רוצה פחות החסרות בימיו על בסיס יום יומי.

אדם שרוצה לפרגן לעצמו מעט יותר טוב מאשר החסרה.

צאי לדרך בתי והחליטי עם עצמך מה טוב בעבורך, היכן ללבך יהיה מקום.

והרי גם הלב זקוק לאהבה ולהערכה.

אין צורך להילחם על מקומך כל הזמן, מצאי מקום טוב ומכיל יותר לעבוד בו". 

בוחרת לתת לעצמי יותר מקום להיות ולהתקיים, להזכיר לי שאני קיימת. באמת.

#האצטרובל שבך 

כשאני חושבת על מה שקורה או כשקורים לי דברים ואני רוצה לכתוב עליהם בבלוג

לפעמים אני מתלבטת.

לא רוצה שזה יישמע "רוחניקי" מידי, תלוש, לא מפוקס

ואז הציניות תופסת יותר מקום.

פחות טוב אבל ככה זה.

"אדם צריך להיות מודע לרגישויות שלו, לרגישויות שבו.

להכיר בהן". כך אומרים המדריכים.

אז מה הסיפור עםהאצטרובל?

איפה שאני גרה יש כלבה יפה ששייכת לבעל הבית שלי.

אנחנו מסתובבות הרבה ביחד.

היא יודעת בדיוק מתי אני באה מהעבודה, מתי היה לי יום קשה והכל בלי מילים.

מישהי להיות ידה בדממה, בלי הצורך לנהל שיחות חולין כשלא בא.

התחביב שלה זה לתפוס אצטרובלים,

בכל זאת, כלבה ירושלמית :)

אז אני זורקת לה אצטרובלים ולפעמים היא משחררת את האצטרובל שיש לה בפה

ולפעמים היא לא מוכנה לשחרר ופשוט רצה אחרי האצטרובלים מבלי לוותר עליו.

לא יודעת איך ולמה אבל זה מתחיל להזכיר לי את עצמי.

מתקשה לשחרר על דברים, לדייק מול עצמי, במערכת יחסים ובעיקר מתקשה להיות לבד.

או איך שהמדריכים אומרים "מבועתת מ-להיות לבד".

ודווקא לעצמי אני מספרת שלא, נהנית להסתובב עם עצמי, ללכת לסרט.

אבל מסתבר שכן, יש פחד מאוד עמוק לא  להישאר לבד.

פחד שאני לא מוכנה להכיר בו, לקבל אותו.

ובגלל זה אני עושה דברים שלא הייתי עושה לפני ונקשרת בקשרים שלא הייתי נכנסת אליהם אם הייתי בטוב שבי,

מתקשה להרפות מקשרים כי לא יודעת/מאמינה שיחכה לי משהו בחוץ

מעדיפה את ההפרה על פני הדיוק.

זה מזכיר לי את הגל השקט שהיה ברדיו בזמן הלחימה.

הגל השקט זהו תדר רדיו שכל כולו מיועד להקפצה ויש שם שקט רוב הזמן.

והשקט מקבל שם מקום.

כמה עוצמה השקט מקבל כשנותנים לו מקום.

והרי מרחב התפתחות ועשייה, קבלת מקום – זה העניין.

הלוואי שהייתי מצליחה לראות אותי מבלי שמישהו יראה אותי.

להרגיש יפה מבלי שיגידו לי שאני נראית טוב היום.

להיות בשמחה גם אם אין מי שיצחק מהבדיחות שלי.

להרגיש אהובה גם אם אני האדם היחידי שאוהב אותי באותו הרגע.

#האומץ להיות את"

בשיעור ימימה האחרון למדנו משפט "האומץ להיות את".

אמרתי לעצמי שאבדוק עם עצמי מה זה בדיוק אומר להיות אני וכמה אומץ צריך באמת בשביל זה.

שנים של החסרות אל מול עצמי,

ניסיונות להיות מי ומה שאני לא עשו את שלהם.

אני כל היום מחפשת את עצמי במילותיהם ובמעשיהם של אחרים.

אומץ זה גם לשבת לבד בחושך ולא לפחד.

החושך יכול להות גם מטאפורי: בדידות, עצבות, תסכול.

כאשר אנו מאמינים לחושך, הואהופך להיות משעמותי יותר, ועצמתי יותר וחזק

הרבה יותר חזק מהטוב.

מזכירה לעצמי שצריך כל פעם להיזכר בטוב שבי ואז הפחד נעלם.

מזמינה אתכם לנסות.

#הדג שבך

קראתי במאמר של  דוד גרוסמן את הסיפור הבא , לבחירתכם אם להזדהות או לא עם המאמר,

אותי מענין בעיקר הסיפור :)

"הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס סיפר פעם על שני דגים צעירים ששוחים להם בנעימים בים ופוגשים דג מבוגר מהם.

אהלן חבר'ה, אומר להם הדג הקשיש, מה נשמע? אחלה, אומרים השניים. איך המים? הוא שואל אותם. המים סבבה, עונים לו הצעירים.

הם נפרדים ממנו וממשיכים לשחות. אחרי כמה רגעים אחד מהם שואל את החבר שלו – תגיד,מה זה מים?".

התפיסה שלי לגבי חיי, איך הם אמורים להיות בשלב כזה- היא זו שמעכבת אותי.

ההתנגדות שלי למצב שבו אני מצויה מקשה עליי לראות את הטוב שבחיי ולהתפתח.

אני כל הזמן עוסקת ב- מה לא קרה, מה אין לי,

ובעצם שכחתי להגדיר לעצמי מה אני רוצה לחוות, מה אני רוצה להרגיש ולא "מה אמור להיות".

Wake Up Call Needed :)

לסיום סיומת

 סרטון מצחיק ואמיתי על היכולת להיות את/ה עצמך

ותודה ללואיס קיי על הקיום שלו בעולמי :)

שיהיה בהצלחה,

מורן.

 

 

This entry was posted in תקשור. Bookmark the permalink.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>