את יודעת שזה מפנה חייך

יש רגעים כאלה ביום, בשבוע, שאני יודעת שאני מתפזרת.

שמה לב שכל תשומת הלב שלי הולכת החוצה

ולאט לאט נגמר לי האוויר.

מסתכלת על תגובותיהם של אחרים:

מנסה להיות, מנסה לעשות, מתאמצת.

המון מאמץ ואין אף רגע של מנוחה, רגע של שקט עם עצמי.

וכך גם הלו"ז שלי נראה: זזה מפה לשם, עוד שיחת טלפון, עוד סמס, באה לעזור ומגיעה הביתה

ויוצא לי כל האוויר (זה שעוד נשאר לי כמובן)

אני בתקופה כזו, בהפרה מתמשכת.

קשה לשים את האצבע איפה בדיוק התחילה ההפרה ואיפה היא צפויה להסתיים.

בשונה מהפרות קודמות אני מנסה להיות שם, לחוות ולהתמודד עם כל מה שעולה אבל לא להישאר בתוכן.

שמה את ההתנגדות בצד.

מפסיקה להאשים את עצמי שהגעתי לאן שהגעתי.

נושמת.

חוזרת לעצמי.

הלב יכול לגדול, להתפתח ולצמוח רק כשנותנים לו מקום, מקום להיות ומרחב לטעות.

כל חיי אני עומדת לעצמי עם סטופר ובודקת: מתי אסיים תואר ראשון, מתי אסיים תואר שני, מתי אתחתן, מתי אהיה במצב כלכלי טוב.

הניסיונות לחיות כל הזמן בציפייה גוררים אכזבות, כאב לב, תסכול וחוזר חלילה.

עוצרת את הסטופר.

רואה מה עולה לי כשהסטופר נעצר.

חוסר נוכחות מוחלט באותו הרגע והזמן חולף ואני רק מכה על חטא, על מה שפספסתי, שלא עשיתי.

זה לא עוד פוסט.

זה שונה הפעם.

היכולת הזו להגיד "פוס" ולהתחיל לחיות אחרת, בצורה שלי

בתור מורן שמקבלת את עצמה,

מקבלת את עצמה כשוגה,

מקבלת את עצמה כבודדה, גם בתור קשרים וגםם כשרודפת אחרי קשרים שבאים למלא את החלל,

מקבלת את עצמה ככזו שמחפשת חום מבחוץ כי עדיין לא מצליחה לחמם את עצמה,

מקבלת את עצמה

כמורן

כמכלול שלם, של הצלחות וטעויות והחסרות והפרות ושמחות ורגעים.

ימימה זצ"ל דברה המון על הנוכחות ועל הרגע הנוכחי "כי חוץ מזה אין".

אין איזו טכניקה או נוסחה לחיים טובים,

או גלולת פלא שלוקחים

יש החלטה, הסכמת הלב להחלטה ואז יש שינוי.

וגם הפעם כבר לא צריך לחכות כל כך הרבה לניסיונות,

לא צריך להתאמץ כל כך לצמצם את הפער בין הרצוי למצוי

אלא פשוט מחליטים ומתחילים

"את יודעת שזה מפנה חייך" אמרה ימימה.

את זה אני יודעת.

אני גם יודעת שזה יכול לקרות עכשיו

ויודעת שאני יכולה להיות יותר חמה כלפי עצמי, יותר רכה

פחות נאבקת,

פחות מפחדת.

רוב היום אני מפחדת להסתכל על המציאות כמות שהיא, כל הזמן חושבת על העבר שפוספס ועל העתיד שאולי לא יהיה.

אז מגיעה מחשבה חדשה שאומרת שבאמת יכול להיות אחרת

ואין למה לחכות יותר.

פשוט לחיות.

פשוט ובלי אף טיפה של ציניות או מתקתקות כזו של ניו אייג'.

הסכמת הלב לחיות ולחוות,

להרגיש את מה שקורה אבל לא להישאר שם בתוך מבוכי הרגש.

לחוות ולהירפא מיד

באמצעות עצמי, באמצעותי

יש לי כוחות לחיות, לשמוח ולהיות

מסכימה להשתמש בהם.

"אנא זמין למהוי"- אני מוכנה להיות.

תסכימו.

שבוע טוב,

מורן.

 

 

This entry was posted in ילדה פנימית, מלאכות של ימימה, נשמה, תקשור. Bookmark the permalink.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>